כמה מילים על עצמי

ועל איך, ומדוע, הגעתי לכתוב את הבלוג הזה…

שלום לכולכם וברוכים הבאים לבלוג שלי. קוראים לי שולמית, אבל כולם קוראים לי שולי, או סבתא שולי. אני מקווה שעוד נזכה להכיר אחד את השני טוב יותר בהמשך הדרך. הנה כמה מילים על עצמי ועל איך הגעתי לכתוב את הבלוג הזה.

קודם כל, וכראויי לבלוג שעוסק בחוכמת אבות, אני צריכה להודות קודם כל להוריי על האהבה וההשראה. אני נזכרת באמי,ז"ל, עדית בלום, שחיפשה רופא מיילד שיסכים ללידה טבעית והנקה לפני שאני נולדתי, בשנת 1950, בניו איילנד ניו יורק. רעיונות אלה לא היו באופנה באותם ימים. אני נזכרת גם בסבתא שלי מצד אבא, פליטה מגרמניה הנאצית, שהכינה יוגורט וכרוב כבוש זמן רב לפני שמצרכים אלה היו מוכרים באמריקה. נשים אלו ידעו לשמר את הטוב שבמסורות העבר למען העתיד ומהן ינקתי את האהבה לא רק לאוכל אלא גם דרך חיים.

אבי ז"ל, ד"ר מרטין פרוינדליך, היה פיזיקאי ומהנדס שהשתתף בכמה מהגילויים הגדולים של המאה ה-20: המיקרוסקופ האלקטרוני, הטלוויזיה הצבוענית, חקר החלל וחשמל במתח גבוה – אלו היו הפרויקטים בהם עסק ולהם תרם. בשנות השלושים והארבעים תחומים רבים במדע המודרני רק נבטו והמדענים עברו מתחום לתחום והיו יצירתיים לא רק בחשיבתם. אבא שלי, שהיה מאסטר בחשמל ובבניית מכונות בנוסף ללימודיו האקדמיים , בנה בעצמו את מכשירי המדידה של המעבדות שלו והכיר את התופעות שהוא חקר לעומק. אבא ידע לנפח זכוכית ולפתח צילומים בחדר האיפול שלו. הוא אהב במיוחד לטייל ברגל ולאכול פירות בר מהעצים. הוא צילם תמונות מדהימות עם מצלמת ה-Leica שקיבל מאביו כשגמר תואר ראשון, והמשיך בכך עד למותו בגיל 92.

הבית הקטן שלנו היה הומה יצירה ועניין, וכבת יחידה וללא אחים, הייתי תמיד שותפה לעיסוקי הוריי. אבא קרא ספרות מדעית ושיתף אותי בחידושים, לקח אותי למעבדתו בלילה והסביר לי על עבודתו. אמא פיסלה, עבדה בגינה, בישלה, נגנה כינור, תפרה ודגה דגים לארוחת ערב. אבא בנה תאטרון בובות ואנחנו כתבנו מחזות ואמא גלפה ראשי בובות מעץ ותפרה להם בגדים. את ההצגות היינו מציגים בימי ההולדת של ילדי השכנים. מהוריי למדתי להנות מדברים קטנים, מהטבע, מרעיונות. למדתי לחשוב ולהסתכל מסביב ולמדתי לא לבזבז – לעשות מרק מעצמות, לאכול את כל חלקי הבשר ואת כל חלקי הצמחים ובעיקר – לעשות לבד את מה שצריך.

אמי התעקשה לשתול גינה אורגאנית, ואני זוכרת היטב איך לוויתי אותה ליער במגפי גומי וצעדתי איתה בשבילי הרכיבה, בחיפוש אחרי גללי הסוסים שיעשירו את הקרקע לגינה המתוכננת לבתינו החדש. כשהייתי באוניברסיטה, הרבה שנים לפני שהתחתנתי והקמתי משפחה, החלטתי ללמוד כל מה שאוכל על תזונה, על מנת להכין את גופי לילדים שיולדו בעתיד ולדעת איך להאכיל אותם. בלעתי את הספרים של אדל דיוויס (Adelle Davis) , שבשנת 1965, מתוך שכל ישר וקריאה במחקרים, אמרה דברים שרק היום זכו לפרסום רחב, כגון הסכנות שבשומני טרנס וההשפעות של חברות ייצור גדולות על ההתנהגות ועל הבריאות האנושית. כשהספר 'דיאטה לכוכב לכת קטן' ( Diet for a Small Planet מאת Frances Moore Lappe') יצא לאור בשנת 1971, התחברתי עם הרעיונות החדשים שכללו בין היתר את הרעיון, המהפכני לזמנו, שיצור הבשר מבזבז את משאבי כדור הארץ ומזהם אותו, ושבריא יותר וזול יותר לאכול מבסיס שרשרת המזון.

טיילתי בעולם והסתכלתי איך אנשים במקומות אחרים מתייחסים לאוכל ולאדמה. ראיתי איך כל תרבות משתמשת בצורה שונה באותם הירקות, שבניגוד לפירות, מופיעים בכל מקום. אחרי שעליתי לארץ הוקסמתי מהאוכל המרוקאי של השכנים ומאוכל סיני. בעקבות ספר שנקרא 'אוכל סיני חצי חינם' ( ,Chinese Cooking for Next to Nothing, Kenneth H. C. Lo, (1976). הוא הסביר שהסינים אוכלים בעיקר אורז וירקות, ואם יש בשר, הוא משמש כתבלין. הבישול מהיר ואינו מבזבז הרבה אנרגיה ואינו הורס את הערך התזונתי של המרכיבים. כשהתחתנתי, ביקשתי מהמחותנים סיר ווק כמתנת חתונה. רעיונות הספר קיבלו משמעות חדשה בשנות ה-80 המוקדמים, כשניסיתי, כאלמנה טרייה ואם לשני ילדים קטנטנים להאכיל שלושה אנשים באמת עם כמעט כלום.

התחתנתי בשנית בשנת 1990 ונכנסתי לעולם החם והאוהב של משפחה גדולה ולמנהגים ולבישול של התימנים. מחמותי ז"ל, ילידת תימן, למדתי לאכול חילבה, כורכום והרבה פלפל ושום. למדתי להשתמש רק בתבלינים טריים שהיא, וגם אני, גרסנו בעצמנו. היא הייתה קמה בארבע בבוקר ללוש את הבצק לפיתות של ארוחת הבוקר שאפתה בטבון. הגחנון, ביסבס, כובנה והמרקים היו שם דבר. עבדתי קשה כפסיכולוגית בגליל המערבי ובגבול הצפון, וכשהייתי מעל גיל ארבעים נולדו לי שני ילדים נוספים.

המחשבים האישיים הופיעו, והילדים שלי, בגיל בית הספר היסודי, לימדו את סבא שלהם, שעלה לארץ בגיל מבוגר מאוד, איך להשתמש בהם. אחר-כך האינטרנט נכנס לחיינו ופתח עולמות חדשים. תמיד אהבתי לבשל והשתדלתי להבין איך כל מאכל מיוצר. מכאן הדרך הייתה קצרה עד לניסיונות להכין את הכול בעצמי, מהמרכיבים הבסיסיים ביותר. התחלתי באפיית לחם, פיתות ולחוח, עד ליוגורט, גבינות רכות וקשות, טופו מפולי סויה, יין, חמוצים, זיתים ועוד.

לפני עשר שנים חליתי באופן פתאומי בסוכרת סוג 1 בגיל 58, במהלך טיול בקמבודיה ותאילנד. על מנת להגיע לשליטה על הטלטולים החדים וההרסניים בסוכר בדם הצטרכתי לבנות תפריט מותאם ומבוקר, החלטתי לראות בכך הרפתקה קולינארית ואתגר. לא היה לי ברור בהתחלה איך אפשר בעת ובעונה אחת גם לשמור על כשרות, גם על טעם וגיוון וגם על רמת הסוכר בדם. הכנסתי הגבלה נוספת כשאחד הילדים החליט להיות צמחוני וראיתי שהאוכל שבשלתי עבורו היה טוב לי יותר מהבשר. ניסיתי שיטות שונות והלכתי במשך השנים ואני עדיין הולכת להתייעץ עם דיאטניות שונות. כל אחת מהן תרמה לי דברים חשובים. היום, סוף סוף, הגעתי למצב של שליטה יחסית על הסוכר בזכות משאבת אינסולין, מינון נכון של אוכל, שימוש במאכלים שלמים כגון קמח מלא ואורז מלא, בדיקות דם כל שעתיים במהלך היום, כל יום. וגם, חשוב לא פחות לעבוד על המחשבות, להנות ממה שיש, וכמו שאימי לימדה אותי – להיזהר מרחמנות עצמית.

לפני פחות משנה, יצאתי חלקית לפנסיה אחרי 40 שנה כפסיכולוגית חינוכית בשרות הציבורי. החלטתי לעסוק רק בדברים שאני אוהבת. אני עדיין עובדת עם ילדים, אך בקצב שלי ולא בלחץ. קוראת הרבה ומשוטטת באינטרנט. אני מוצאת את עצמי מבלה יותר זמן במטבח, עובדת עם הידיים בדברים מוחשיים, ובמרפסת, מטפחת את צמחי המאכל הגדלים שם. כל עיסוקיי נותנים לי סיפוק רב והרבה שמחה. אני בריאה יותר, מלאה באנרגיה; ואני רואה זאת גם על המשפחה שלי.

יחד עם כל זה, יש לי הרגשה נפלאה של חופש, ואי תלות וקיום עצמאי. לא מנצלים אותי. הסופרמרקט השכונתי נמצא ממש מתחת לבית שלנו, אבל אני כמעט ולא מבקרת בו. אני מעדיפה לקנות מוצרים גולמיים ולעבד אותם בעצמי. זה זול יותר והכסף שאני מצליחה להכניס לבנק כל חודש גורם גם להרגשה של ביטחון והישג, וחשוב מכך – זה בריא יותר, ולזה אין מחיר. בסופו של דבר, ליצור אוכל טוב וחיים טובים ממצרכים זולים רק עושה טוב לכולם.

אנשים רבים ביקשו ממני להפיץ את הידע שצברתי. זה משמח אותי, שחושבים שיש לי מה לתרום. יותר ויותר אני מגלה שמחסום של שפה וניגשות מרחיק הרבה אנשים, ביחוד מהמגזר הדתי, מהידע המופלא והחדש-ישן על אוכל, בקטריות חיוביות וחקלאות ברת-קיימא. לשמחתי הרבה קיים עושר רב של ידע באינטרנט, אך רובו באנגלית ומעט ממנו, אם בכלל, תורגם לעברית. היי, חשבתי, פה אני יכולה לעזור! את מה שלמדתי מאחרים אשמח מאוד להעביר הלאה, וכמובן, אשמח מאוד ללמוד ממכם.

באהבה,

סבתא שולי.